מכתב לאהובתי הארוכה האבודה

'אתה עדיין הדבר הראשון שעוסק במוחי כשאני מתעורר והדבר האחרון במוחי לפני שאני נכנס,' אני אומר.



'מה הטעם בזה עכשיו?' תשאלו ותשחקו עם טבעת האירוסין שלכם.

'אני סופר אפל. זילוף הוא הטבע השני בעיניי, 'אני אומר.



והזמן יחזור ונשנה עד לנקודה בה הכל התחיל.



עברו כמה שנים מאז שנפרדנו מהדרכים, אבל הזכרונות שלי שופעים כמו לחם טרי שנאפה. אני יכול להעמיד פנים שאני מעליך, על ידי מחיקה וחסימה של המספר שלך, חיוג הישבן למספרך באובך שיכור, מעבר לצד השני של הכביש ולא להסתכל על המספר של כל רכב שטח בצבע אפור שעובר ליד. אבל לקח לי זמן רב וממושך להבין שאני יכול רק להטעות את העולם ולא את עצמי. אני עדיין זוכר איך אתה ישן, כולו מכורבל כמו תינוק בפינת המיטה. המגע הרך של המנעולים עם נשיקת השמש שלך ואיך אתה מייבש אותם מבלי להיכשל שמא תתקל בהצטננות, שתמיד תעשה. אותם עיניים חושבות הרואות את התמונה הגדולה יותר, ולא כלום חוץ מהתמונה הגדולה יותר. האהבה שלך לדברים קטנים: סוכריות זברה, לחמניות שוויצריות בטעם קוקוס שזורות בריבה בצבע אודם, משקאות אקזוטיים ויישובים שלא נחקרו. הדרך בה אתה מעשן, עם אלן כזה, כמו סופר או מחזאי נהדר בדילמה קיומית. והרגעים המעטים האלה, כשאתה אוהב אותי, בלי שמץ של זדון. יש לילות שיש לי חלומות כה עזים, הם נראים כמעט כמו סרט: תערובת בולטת של העבר המקוטע ועתיד לא בטוח.

'זה נגמר, ברור שעברת הלאה,' אתה תגיד, אבל אני לא יכול, עם כל החזונות המדהימים האלה.

קריאה קשורה:10 דרכים להתמודד עם שברון לב



נפרדנו מכיוון שהיו יותר מדי בעיות במערכת היחסים שלנו - כלכלית ורגשית - שילוב קטלני שריסק את שנינו. הייתי צריך אותך והיית זקוק לכסף. מה שגרוע יותר, אני מניקה מהומה בתוכי. זה הפך אותי לבן זוג מבכיין ותובעני הנמצא על סף אי שפיות. וזה כנראה הדבר האחרון שאתה צריך. לא היה לי מצב רוח להבין שאפילו בני זוג זקוקים למרחב כדי לצמוח, והחללתי אותך לנקודה בה כבר לא השתוקקת לחברה שלי.

אני זוכר פעם אחת, כשהייתי בעיר אחרת, שאלתי אותך אם התגעגעת אלי, ואמרת, 'נו, אם אתה מרשה לי להתגעגע אליך.' זה כאב לא מעט. אבל זו הייתה האמת. בסופו של דבר נמאס לך מחוסר הביטחון הנפיח שלי ונמאס לי לא להספיק מכם, ואז יום אחד, בלי מחשבות שניות, המשכתי לשבור את הקשר בינינו.

רציתי בן זוג אכפתי וברור, לא היית זה. היית אנוכי, נורא ואדיש. אז החלטתי להרוס אותך לחלוטין. בכך שהתחתן עם גבר אחר, מבוגר ממני בהרבה. יותר כמו אפוטרופוס. רציתי להראות לעולם שאני יכול להיות מאושר בלעדיך. ואז הרסתי את עצמי.



לא הייתי מסופק עם היושרה שלו, אבל הוא לעולם לא יכול להיות אתה. כמובן שאטפס איתו על הרים, אבשל אוכל שהוא יאכל בלי שום תלונה ואחייך כשהוא תוחב את השיער התועה מאחורי אוזני, אבל עמוק בפנים אני ישרוף. לנקמה הפזיזה, לסגירה שמעולם לא הייתה לנו, למשפחה שהתנפצתי, ולאישה לא הייתי יכולה להיות לעולם.

הפסדתי והפסדתי כישלון חרוץ, אבל אני חייב להמשיך. אני צריך לנסוע לבד, לחזור לבית ריק, לשלם את החשבונות שלי, למנוע מאנשים שלי להיסחף רחוק מדי, לבכות עד שהצלעות שלי נסדקות ומחייכות כשאני שומע את קולך בראשי.

ביליתי כמעט עשור באשמתך בכל מה שהשתבש בינינו. אבל אני כבר לא. זו הייתה רק הדרך שלך לגלוש על הגלים המחוספסים, דרך שלא נכשלתי בה.

קריאה קשורה:שלחתי 'בוא ניפגש' והיא בחרה לסיים את החברות

למקרה שאתה עדיין תוהה מה הטעם בהיגיון הזה, ובכן, אין כזה. מכתב זה נובע רק מכיוון שלא כתבתי לך זמן מה, וליידע אותך שאני מתגעגע אליך ביוקר; מהמקומות לאוכל. מהאינטימיות העדינה והמתוקה עד למריבות המטופשות. העיניים שלי יחפשו אותך בקהל המטריף ויום אחד, הקהל ייפרד, הכאוס יישב ואנחנו ננעל את עצמנו בחיבוק סוריאליסטי. זה כנראה כאשר נדע מדוע 'לעולם' לא נרפאנו.